תאריך: 2 בדצמבר 2007
הוצאות מימון בגין הלוואה שמטרתה חלוקת דיבידנד – פס"ד גלילות
הרינו מתכבדים להביא לידיעתכם כי לאחרונה נתן ביהמ"ש העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, פסק דין בעניין פי גלילות (להלן: "החברה") בעקבות ערעורו של פקיד שומה למפעלים גדולים במספר נושאים והערעור שכנגד של החברה בנושאים אחרים על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי.
סוגיה מהותית אשר עלתה בפסק הדין ואשר לה השפעה על ציבור רחב, הינה שאלת התרת הוצאות מימון בשל הלוואה אשר ניטלה לשם חלוקת דיבידנד וזאת, לאור ההלכה אשר יצאה לפני כשנה מבית מדרשו של ביהמ"ש העליון בעניין פז גז , לפיה לא ניתן לנכות הוצאות מימון בגין הלוואה כאמור. במקרה שלפנינו (פי גלילות), הכיר ביהמ"ש העליון בהוצאות המימון אשר שימשו לחלוקת דיבידנד, תוך שהוא מאבחן בין הנסיבות בעניין פי גלילות לנסיבות אשר הביאו להכרעתו בעניין פז גז.
בפסק הדין נדונו גם סוגיות נוספות, אשר יאוזכרו בקצרה בחוזר, וביניהן: אי הכרה בניכוי הוצאות דמי חכירה; סיווג זכות החכירה כנכס קבוע לצורך חוק התיאומים בשל אינפלציה; הכרה בהוצאות שלא נשאו פרי בשל סקרים כלכליים והנדסיים אשר שימשו לחיפוש אתר פעילות חלופי.
להלן עיקרי פסיקת בית המשפט העליון:
1. הוצאות מימון בגין הלוואה שיעודה חלוקת דיבידנד
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור של פקיד השומה לעניין זה ואישר את החלטת בית משפט קמא על כנה, לפיה, בנסיבות המקרה יש להתיר בניכוי את הוצאות המימון אשר הוצאו לצורך חלוקת דיבידנד.
1.1 הרקע העובדתי
החברה חילקה דיבידנד לבעלי מניותיה בשנת המס 1994 ו-1995, החברה היתה רשאית לחלק את דיבידנד על פי דיני החברות. בשנים 1992 ו-1993 השתמשה המערערת ביתרת עודפיה לצורך מימון נכסיה ולפיכך בשנים 1994 ו-1995 נטלה המערערת הלוואות על מנת לממן את חלוקת הדיבידנדים לבעלי מניותיה ודרשה להתיר את הוצאות המימון בגין הלוואות אלו על פי סעיף 17 לפקודת מס הכנסה (להלן: "הפקודה").
1.2 פסיקת ביהמ"ש העליון
ביהמ"ש העליון קבע פה אחד, כי בנסיבות המקרה דנן יש להתיר בניכוי את הוצאות המימון אשר הוציאה החברה בגין הלוואות שניטלו לצורך חלוקת דיבידנד. ביהמ"ש העליון מבסס את החלטתו תוך שהוא יוצר הבחנה מבחינה עובדתית בין עניין זה לעניין פז-גז, וקובע כי עניין זה מהווה חריג לכלל שנקבע בעניין פז גז, לפיו, אין להתיר ניכוי ריבית על יסוד של קשר עקיף בלבד בין ההלוואה לייצור ההכנסה. מאחר ובמקרה זה, אין חולק כי מבחינת דיני החברות היתה החברה רשאית לחלק דיבידנד באותה העת, בעוד שבשנים אשר קדמו לחלוקה השתמשה החברה עודפים שהצטברו אצלה כמקור למימון נכסיה, מתקיימת שקילות כלכלית ברורה בין המהלך בו נקטה לבין מהלך בו היתה מחלקת תחילה דיבידנד מתוך עודפיה ואז נוטלת הלוואה לצורך מימון נכסיה. זאת ועוד, מאחר ובמועד אשר בו הוחלט לחלק דיבידנדים יתרת המזומנים אשר היתה ברשות החברה היתה מזערית, במידה והיתה בוחרת החברה לחלק את הדיבידנד מהונה העצמי היתה נאלצת לממש נכסים קבועים בסכום גבוה ביותר, דבר אשר היה מוביל לעלויות גבוהות של מימון הדיבידנד בהשוואה לנטילת הלוואות למימונו.
יום לאחר מתן פסק הדין בעניין פי גלילות, דחה ביהמ"ש העליון את העתירה לקיום דיון נוסף בעניין פז גז, תוך שהוא קובע כי אין בהלכת פז גז בכדי לחסום את ההכרה בחריגים בהם יותר ניכוי של הוצאות מימון בגין הלוואה אשר נלקחה לצורך חלוקת דיבידנד במצב של קשר עקיף, זאת כל עוד הוכיח הנישום כי: לחברה היו רווחים הניתנים לחלוקה, המזומנים אשר נתקבלו בגינם שימשו לצורך ייצור הכנסתה, ולאחר מכן היא חילקה מרווחים אלו דיבידנדים העומדים בתנאי דיני החברות לחלוקת הדיבידנד. זאת ובלבד שמתקיימת שקילות כלכלית ברורה בין המצב בו משמש ההון הזר לחלוקת דיבידנד לבין חלוקת דיבידנדים מן העודפים של החברה ומימון הפעילות העסקית על ידי הון זר.
מאחר ובעניין פז גז לא מתקיימים התנאים להחלת החריג לעיל (לדעת ביהמ"ש: לא הוכח שלחברה היו מספיק עודפים לפי דיני החברות; חשש שהמלאי והציוד של פז גז נרכשו בהון זר ואז היתה החברה זוכה לניכוי הוצאות כפול; יתכן שהמטרה שעמדה ביסוד מימון הדיבידנדים מהון זר היתה הפחתת מס), קבע ביהמ"ש העליון, כי אין הצדקה לקיים דיון נוסף בעניין זה.
כמו כן, מוסיף ביהמ"ש העליון בהחלטתו, כי פס"ד פי גלילות מפיג את החשש אשר נוצר בעקבות הלכת פז גז מפני פגיעה כלכלית קשה והכבדה על חברות הפועלות לפי שיקולים עסקיים-כלכליים.
סוגיות נוספות אשר נדונו על ידי ביהמ"ש העליון בתיק פי גלילות (בכולן אימץ ביהמ"ש העליון את הפסיקה של ביהמש המחוזי):
2. אי הכרה בניכוי הוצאות דמי חכירה
ביהמ"ש העליון בחן את זכאותה של החברה לנכות את הוצאות דמי החכירה אשר שילמה למנהל מקרקעי ישראל (להלן: "ממ"י") כהוצאה שוטפת לפי סעיף 17 לפקודה. ביהמ"ש העליון אימץ את החלטתו של ביהמ"ש קמא וקבע, תוך התחשבות במאפייניהן המיוחדים של חכירות בישראל מידי ממ"י, מאחר ובנסיבות המקרה דנן, החברה היא אשר נושאת בסיכויים ובסיכונים הכרוכים בהחזקה ובטיפול בנכס המוחכר, יש לסווג את החכירות כהוניות ולא כתפעוליות. אשר על כן, אין להתיר בניכוי את הוצאות דמי החכירה לפי סעיף 17 לפקודה, אלא בדרך של פחת. הנימוקים העיקריים עליהם מבסס ביהמ"ש העליון את החלטתו הינם העובדה כי החכירות מגיעות כולן באופן מצטבר ל-98 שנים ואף לאחר מכן הסיכוי שתידרש החברה להשיב את המקרקעין הינו קלוש. לא זאת בלבד, דמי החכירה בהסכמים נקבעו בהתאם לשווי הקרקע בעת העברת זכות החכירה, כך שלמעשה יש לראות בתשלום דמי החכירה כתשלום עבור שווי הקרקע בתשלומים. זאת ועוד, ביחס לתקופת החכירה הנוספת, החברה תשלם דמי חכירה נמוכים משווי השוק דבר מהווה אינדיקציה לחכירה מימונית. נימוק נוסף עליו נסמך ביהמ"ש העליון בהחלטתו הינו התחייבותה של החברה בהסכמים עם המנהל, לשאת בכל המסים והתשלומים אשר יוטלו על המקרקעין.
3. סיווג זכות החכירה כנכס קבוע
ביהמ"ש העליון קבע כי מאחר והוחלט כי יש לסווג את החכירות כמימוניות, היה על המערערת לרשום את החכירות כנכס מיד עם תחילת החכירה ובמקביל לרשום התחייבויות לזמן ארוך. העובדה כי החכירות לא הופיעו בטעות כנכסים במאזנה של החברה, אין בה כדי לשלול את סיווג החכירות כנכסים קבועים לצורך חוק התיאומים ומשכך מחויבת החברה בתשלום תוספת בשל אינפלציה בגין נכסים קבועים אשר מומנו על ידי הון זר.
יש לציין כי ביהמ"ש העליון קבע כי יש טעם בטענתה החדשה של החברה (שלא הועלתה לדיון בביהמ"ש המחוזי), כי יש לחלץ מתוך דמי החכירה את מרכיב הוצאות המימון, אשר מותרות בניכוי לפי סעיף 17(1) לפקודה. סוגיה זו הוחזרה לדיון בפני בימ"ש קמא.
4. הכרה בהוצאות שלא נשאו פרי בשל סקרים כלכליים והנדסיים ששימשו לחיפוש אתר
פעילות חלופי
ביהמ"ש העליון קבע, כי אין להבחין בין הוצאות אשר הוצאו לצורך רכישת נכס חדש לבין הוצאות שהוצאו לצורך רכישת נכס חדש אשר נועד להחליף נכס קיים ויש לצרפן לעלות רכישת הנכס בעת שרכישה זו תתממש. עם זאת, מאחר ובנסיבות המקרה דנן רכישת הנכס החלופי לא התממשה, קבע ביהמ"ש, כי יש להתייחס למצב זה כשינוי אומדן חשבונאי ועל כן יש להפחית הוצאות אלו במלואם באותה שנה בה הוחלט שלא לרכוש את הנכס.
הננו לרשותכם בכל הסבר נוסף, ככל שיידרש.
בכבוד רב,
רפופורט ושות'
רואי חשבון
| 
